יום שני, 16 בספטמבר 2013

כללים לבטיחות בחשמל בסוכות


חברת החשמל מציגה כללים לבטיחות בחשמל גם בסוכות: ושמרת על כללי בטיחות בחשמל גם בסוכה – והיית אך שמח

כשבונים סוכה, חשוב להקפיד על מספר כללים - כאשר שוהים בה וכאשר מפרקים אותה בסיום החג:


כשבונים סוכה:
·אסור לבנות את הסוכה בצמוד לעמודי חשמל ולארונות חשמל ואסור להשתמש בהם כדופן שלה.
·כשמרימים את הסכך כדי להניחו על הסוכה - יש להתרחק מעמודי החשמל ומכבלי החשמל.
· אסור להניח סכך על כבלי חשמל ובקירבתם.
·רצוי לוודא שקיים מפסק מגן ("פחת") בלוח החשמל של הדירה ולבדוק את תקינותו על ידי לחיצה על כפתור הניסוי שבו.

בתוך הסוכה:
·         יש להשתמש בציוד חשמלי (שקעים, נורות, כבלים, אביזרים) תיקני בלבד, שמתאים להתקנה חיצונית (מוגן מים).
·         אסור לתלות קישוטים על חוטי חשמל ובסמוך לנורות חשמל שמאירות את הסוכה.
·          תליית קישוטים חשמליים בסוכה צריכה להיעשות רק על ידי מבוגר.
·         פלטה חשמלית אינה מוגנת מים, לכן אין להשתמש בה בסוכה, אלא בבית בלבד.
·         כשמשתמשים בכבל מאריך - יש להקפיד כי השימוש בו נעשה לפרק זמן מוגבל, וכי הוא מוצמד היטב ובאופן בטיחותי לדופן ולגג הסוכה ואינו מהווה מכשול.
·         בנוסף, יש להקפיד לחבר לכבל המאריך קודם את המכשיר החשמלי ורק לאחר מכן לחבר אותו לשקע שבקיר.
·         כשמנתקים את הכבל המאריך יש להקפיד ולנתקו קודם מהחשמל ורק אחר כך מהמכשיר אליו חובר.
·          גם בסוכה חשוב לזכור: לא ניגשים לחשמל ולמכשיר חשמלי בידיים רטובות או ברגליים יחפות!

כשמפרקים את הסוכה:
·נוקטים בכללי הזהירות בדומה לבניית הסוכה.
·מפרקים בזהירות את כל הציוד החשמלי, לאחר שווידאנו שהחשמל מופסק.

יום ראשון, 8 בספטמבר 2013

40 שנה למלחמת יום כיפור: חברות מופלאה


"זה היה כמו בסרט, הרגשתי שאני עומד לאבד את חברי הטוב מול עיני", משחזר אלכס זייד את רגעי פציעתו של חברו שמואל רוטנברג – בקרבות בהם השתתפו בגזרת התעלה ביום הרביעי למלחמת יום הכיפורים. שמואל אינו זוכר את רגע הפגיעה, אבל ממה ששמע וחווה בעקבותיה, הוא מעיד שחייו ניצלו בזכות התושייה של אלכס והשגחה אלוהית שחברו יחד לטובתו. סיפורם של שמואל ואלכס – שניהם עובדי חטיבת כספים וכלכלה - הוא סיפורה של אחוות לוחמים וחברות מופלאה, הנמשכת כבר למעלה מארבעים שנים


"נגמ"ש של התאג"ד פינה את הפצועים ואני ליוויתי את שמיל לתחנה הגדודית לאיסוף נפגעים שם היה אמור לקבל טיפול ראשוני. השכיבו אותו בשורה עם עוד כחמישה עשר או עשרים פצועים ברמות שונות. כשהגיע הרופא לשמיל, ניסה לחבר אותו לאינפוזיה, לא הצליח, ופנה לטפל בפצועים אחרים. 


צריך להבין את הסיטואציה שבה שוכבים עשרות פצועים בדרגות חומרה שונות על החול החם, כאשר מסביב מתנהלים קרבות, ועל הרופא לקבל החלטה - במי לטפל ובאיזה סדר קדימות כדי  להציל כמה שיותר חיים. אינני יכול לשפוט את הרופא, אשר ייתכן שראה בשמיל מקרה אבוד. כשהבנתי מה קורה, תפסתי מהר את אחד החובשים שהסתובבו במקום והתחננתי שיחבר את שמיל לאינפוזיה. למרבה המזל החובש נענה לי והצליח במשימה, פעולה שהצילה למעשה את חייו של שמיל. זה היה כמו בסרט, הרגשתי שאני עומד לאבד את חברי מול עיני".

שמואל ליד הטנק במלחמת יום הכיפורים




קשר שהלך והתהדק

הם היו שני בחורים צעירים, ששירתו יחד בחטיבת השריון. את שירותם הסדיר סיימו באוגוסט 73. לקראת שחרורם גם הכירו שתי בחורות נחמדות – חברות מקריית ים, לימים נשותיהם – כך שהקשר החברי ביניהם הלך והתהדק. באוקטובר 73, עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים, נקראו לשירות מילואים. ביחד התייצבו ברחוב הרצל בחיפה, ואחרי התארגנות ראשונית צוותו לאותו צוות טנק, ויצאו על זחלים למרחק של מאות ק"מ עד לאזור הלחימה בגזרה המרכזית של תעלת סואץ.

המלחמה התנהלה מול מתחם גדול ומבוצר של המצרים שכונה "מתחם חמוטל". "זה שם שלא נשכח בחיים- הם מעידים – בגלל האירועים שקרו שם, ובגלל שזה היה גם שמה של הפקידה הפלוגתית שלנו בשירות הסדיר".

אלכס בתעלת סואץ בסוף המלחמה

הוא איבד הרבה דם

לאחר כ-3 ימי לחימה, בבוקר ה-10.10 (ערב סוכות), עלו עם הטנק שלהם למתחם חמוטל ונתקלו בירי טילים מסיבי מצד המצרים. "הטנק שלנו עצר במרומי המתחם", משחזר אלכס, "כאשר אחד מאנשי הצוות ירד לחלץ פצועים מטנק שכן. לא ידענו שבמצב זה אנו חשופים לאש מצרית, וספגנו פגיעה ישירה של טיל סאגר מצרי. שמיל (שמואל) היה התותחן. כל אנשי הצוות נפגעו, ואני הנהג, הייתי היחיד שיצא ללא פגע. עליתי לצריח הטנק, ואיש הצוות הנוסף רץ בחזרה לטנק לעזור בחילוץ הנפגעים. חילצנו פצוע ראשון, ואז ראיתי  את שמיל שישב על  כיסא התותחן. הוא נפצע, איבד הרבה דם והיה במצב של שוק. השתלשלתי פנימה אל תוך הצריח, ובכוחות שקשה לתאר אותם  (אני לא יודע מאין היה לי כוח לזה), שלפתי את שמיל מן הטנק, העליתי אותו לצריח ומשם הורדתי  אותו לחול, למרגלות הטנק, אזור פחות חשוף לאש המצרית.

שמואל עצמו אינו זוכר את הדקות הראשונות אחרי הפציעה. "הרגשתי שאני לא בסדר, אבל לא ידעתי מה קרה לי" הוא מספר, ואלכס משלים את התמונה:
"בהליקופטר, שפינה אותי לבית החולים, אמרו לי שאיבדתי כשני ליטר דם, מספר שמיל.בבית החולים אמרו לי שחדר רסיס לצלעותי, ונעצר  במרחק ס"מ אחד בלבד מהלב. הרסיס הזה הושאר עד היום בגופי, והוא מצפצף בכל פעם שאני עובר במתקני אבטחה בשדה התעופה ובמקומות אחרים", מחייך שמיל, ומציג לראווה צילום רנטגן של צלעותיו, ובהן נראה הרסיס ככתם קטן, לא רחוק מהלב. "אני ניצלתי בזכות התושייה של אלכס והטיפול שקיבלתי בשטח ובזכות השגחה אלוהית שחברו לטובתי".

עומדים מימין לשמאל: שמואל ואלכס במהלך שירותם הסדיר

המעגל נסגר בחברת החשמל

גם אלכס, מסתבר, ניצל בנס, מפגיעה קשה יותר. "למעשה הייתי צריך להיות טען קשר בצריח הטנק, אבל בגלל שהיה קצת "בלגן" עם פרוץ המלחמה, איש צוות אחר שאמור היה להיות מצוות כנהג,  ביקש אותי להתחלף אתו. אין לי ספק שאילולא  התחלפנו והייתי נותר בעמדת הטען-קשר, לא הייתי היום בין החיים.
שמואל התאושש מפציעתו לאחר מספר חודשים, וחזר למקום עבודתו בחברת החשמל שם החל לעבוד כחניך עוד לפני גיוסו. הוא נשא את חברתו בשנת 73, ואלכס התחתן מספר חודשים אחריו, בשנת 74. לשניהם היום ארבע ילדים בגילאים קרובים והם שומרים על קשר הדוק בין המשפחות.

אלכס המשיך להילחם עד סוף מלחמת יום הכיפורים, ואף היה בפלוגה שצלחה ראשונה את תעלת סואץ. לימים נפצע אף הוא בפעילות מבצעית בחברון במהלך האינתיפאדה השנייה.

"המעגל שלנו נסגר, כשהגעתי לעבוד בחברת החשמל", מספר אלכס, שהחל לעבוד בחברת החשמל בשנת 1983 ומשמש היום כחשב הכללי של החברה, ולמעשה מנהל בכיר באגף בו עובד חברו הטוב – דבר שלא גורע כהוא זה מהקשר ביניהם אולי רק להיפך. 


פורסם לראשונה בעיתון חשמל



40 שנה למלחמת יום כיפור: "אני היחיד בטנק שנשאר לתפקד"

 במלחמת יום הכיפורים נפגע קשה הטנק בו היה בני אברמוביץ', כיום מנהל מחלקת שירות ומידע במחוז דן (מרכז שירות 103) של חברת החשמל. שניים מחבריו לטנק נהרגו, והמ"פ נפצע קשה בפניו והתעוור. אבל הוא המשיך לדהור עם הטנק, הציל את חייו של המ"פ ונלחם לבדו בחיילים מצרים רבים. על תפקודו במלחמה קיבל את עיטור העוז. זהו סיפורו בגוף ראשון

  
בני אברמוביץ, בעל עיטור העוז

לצבא התגייסתי קצת לאחר גיל 18, מיד לאחר שחזרתי מטיול בחו"ל.
שירתי 3 שנים בצבא. ולקראת סיום השירות, בגיל 21.5 החלה מלחמת יום הכיפורים.

אני שירתתי בחטיבה 401 – בגדוד 79 – חטיבה סדירה של שריון – טנקים מסוג פטון M60.
שתי חטיבות היו אותה עת בסיני – וערכו ביניהן תורנויות קו. אנחנו היינו באותה תקופה בתעוזים מאחור, וחטיבה 14 הייתה במעוזים – על סף התעלה.

האמת – לא ידענו שתהיה מלחמה. לקראת אותו סוף שבוע של ה-6 באוקטובר, התחלנו להרגיש שקורה משהו.
זה היה כמו השנה – יום הכיפורים חל בשבת ומיום חמישי ושישי התחלנו להרגיש שקורה משהו
ביום שישי התחילו לגייס מילואים.

בשבת, 6 באוקטובר, הוצאו הטנקים שלנו לפריסה בשטח – זאת כדי למנוע פגיעה בהם.

בשעה 14:00 בדיוק שמענו בומים מרחוק. לא הבנו במה מדובר. פתאום ראינו מטוסים בשמים שבאו להפציץ את רפידים – שם היה בסיס חיל האוויר. מיד הגיעו גם מטוסי חיל האוויר והתנהל ביניהם קרב אוויר.
גם אז, עדיין הרבה אנשים לא הפנימו שהחלה מלחמה.
אני זוכר שהקמ"ן שלנו אמר אז: "זה סך הכל תרגיל. אלו לא מטוסים מצריים אלא מטוסים שלנו שעורכים תרגיל..."
 
בני אברמוביץ כיום

בומים לא שמענו עוד

יצאנו עם הטנקים שלנו על הכביש לכיוון התעלה.
אני הייתי בטנק השני – של הסמ"פ. הסמ"פ היה בחופשה, ובטנק הראשון בשיירה -  של המ"פ הייתה תקלה. אז המ"פ עבר לטנק שלי. התחלנו לנוע לעבר התעלה.
במרחק של כ-2 קילומטר מהתעלה אני זוכר שראיתי מראה סוריאליסטי: השמש שוקעת וברקע נראו תמרות עשן...
הבנו כבר שיש חילופי אש בין הכוחות. אבל בומים לא שמענו עוד.
החשיכה החלה יורדת על האזור. אנחנו המשכנו לנוע לעבר התעלה. המטרה שלנו הייתה לבוא לעזרת המעוזים, כי הבנו שהמצרים כבר חצו את התעלה ונכנסו למעוזים שלנו.

גם בעת הזו, בתודעה שלנו, השריונאים, היה ברור שמדובר במלחמת שריון – עולים על רמפות ויורים לעבר התעלה. בזה כבר הוכחנו את עצמנו. לא תארנו לעצמנו שאנחנו נצטרך להלחם נגד חיילי רגלים קרובים...

בדרך נתקלנו בחוליית משגרי סאגרים – "ציידי טנקים" מצרים. תוך כדי תנועה חטפנו 2 טילי סאגר לתוך הטנק.
הטיל הראשון הרג את הקשר ואת התותחן בצוות שלי.
נשארנו שניים – אני והמ"פ שלי – זאב פרל, לימים ראש עיריית צפת.
הטיל השני שנחת עלינו פגע קשות במ"פ שלי  – הוא נפצע בפניו ואיבד את הראייה.
מאותו הרגע אני היחיד שנשארתי לתפקד.
בקשר לא שמענו יותר כלום – הקשר עם כל הפלוגה שלנו נותק.

הייתי הטנק הראשון שהגיע לתעלה

המ"פ הפצוע הורה לי אז: "בני, בוא נברח מפה, אנחנו בסכנה".
אני החלטתי להמשיך בתנועה, ותוך כדי כך הבחנתי דרך הפריסקופ שהזחל שלי מתחיל לעלות באש. האצתי והחולות שמסביב הצליחו לכבות את האש.
לא ראיתי לאן אני נוסע, דהרתי קדימה, ולפתע הרגשתי שאנו במדרון. עצרתי ויצאתי מהטנק. רק אז גיליתי שלמעשה אני בתעלה עצמה.

הייתי הטנק הראשון שהגיע לתעלה!

השקט שם היה מוחלט. המצרים היו מאחורי – חצו את התעלה לעבר המעוזים ולמעשה הייתי הטנק הישראלי היחיד בעורף האויב.

סובבתי את הטנק, עליתי לרמפה, וכשהראש שלי מחוץ לטנק ניווטתי אותו לעבר המעוז הקרוב – "חזיון" שכבר נכבש על ידי המצרים. אלו כיתרו את המעוז על חייליו מבחוץ.

אני דהרתי לעבר המעוז, נכנסתי פנימה בדהרה וחטפתי RPG שנורה לטנק. למזלי המצרים החטיאו את המטרה ופגעו בתותח מעלי.
ההבזק של הבזוקה שנורתה עלינו עיוורה אותי למשך כ- 20 שניות... לא ראיתי כלום...

ירדתי חזרה וסגרתי מעללי את מדף הנהג. הבנתי שאני כלוא בין המצרים שצרו על המעוז.
הייתי בהלם. המשכתי ללעוס את המסטיק שהיה בפה שלי כל אותה עת. לא שמתי לב אפילו ששעות אני לועס את אותו המסטיק. 
עם כל ההלם בו הייתי שרוי, תפקדתי. גיליתי שאני מתפקד מצוין בתנאי הלחץ האלה – עובדה שמעולם לא ידעתי ולא הכרתי בעצמי...

ראיתי את פניהם המבוהלות

כשאני בתוך הטנק עם המ"פ הפצוע, שמעתי קולות בערבית סביב הטנק. הם היו בטוחים שפגעו בי והם התכוננו לטפס על הטנק ולהשתלט עליו.
התחלתי לטלטל את הטנק ימינה ומשאלה וניערתי אותם מעליו.
הם היו בהלם – היו בטוחים שאיש אינו חי עוד בטנק וכשהוא החל מטלטל בעוצמה ומעיף אותם מעליו הם חטפו שוק.
שמעתי מתוך הטנק את הצעקות...

הסתכלתי דרך הפריסקופ ודהרתי עם הטנק. ראיתי מולי המון חיילים מצרים שהופתעו מתנועתו המהירה של הטנק שדהר לעברם ודרס אותם למוות. ראיתי את פניהם המבוהלות...

התחלתי לדהור צפונה.
כשהבנתי שאני דוהר לבד, פתחתי את מדף הנהג והבטתי החוצה. אחרי 3-4 ק"מ של דהרה ראיתי טנק מצד ימין של הדרך. לא הכרתי את סוג הטנק הזה. בדיעבד הבנתי שהיה מדובר בטנק מצרי.
חלפתי על פניו והמשכתי...
הטנק ירה בי אבל פיספס. שמעתי את הבום של הפגז שנורה עלי אבל המשכתי לדהור.

בגזרה הצפונית של התעלה שקעתי עם הטנק בתוך ביצה.

 כשנתקעתי בביצה יצאתי החוצה לראות איפה אני נמצא. היינו לבד בשטח.
הוצאתי את המ"פ הפצוע, לקחתי את הנשק האישי שלי, מפה, ואת אקדחו של המ״פ והתחלנו לצעוד כשאני תומך בו.
כל הדרך הוא חזר ואמר לי "תשאיר אותי פה למות. לך ותשאיר אותי". אבל היה לי ברור שאני לא משאיר אותו שם. גם לא נתתי לו לישון. כל הדרך דיברתי איתו – ולמעשה, בדיעבד, זה מה שהציל את חייו...

לא ידעתי לאן אני הולך. לפתע ראיתי מטוס ישראלי חג מעלינו. המצרים ירו עליו טילים והוא עשה סיבוב וחזר מזרחה לעבר ישראל. כך הבנתי את הכיוון והתחלתי ללכת לכיוון אליו טס המטוס...

הלכנו בחשיכה. לא ידעתי איפה אני נמצא. הוצאתי מים מהמימייה והרטבתי למ"פ את הפנים ואת השפתיים כדי שלא יתייבש. תמכתי בו לאורך כל הדרך. ככה הלכנו מספר שעות ונחנו על דיונה עד סמוך לזריחה.

לקראת זריחה התחלנו לצעוד שוב. בהמשך ראינו מחנה צה״לי. לא ידענו אם המחנה נכבש על ידי המצרים או שהוא עדיין בשליטתנו. גם החיילים,  שהיו שם אותה עת, לא ידעו אם אנחנו חיילים מצרים או ישראליים והחלו יורים עלינו.
הלכנו לעברם והחלטנו – שגם אם מדובר במצרים – עדיף כבר ליפול בשבי...
התקדמנו לעברם והם ירו עלינו. נופפתי במפה – הם, שהיו חיילי נח"ל,  הבינו כי מדובר בחיילים ישראליים ויצאו לעברנו ואספו אותנו פנימה אל תוך התעוז.

הייתי בהלם

אחרי זמן קצר החלה הפגזה כבדה על התעוז אליו הגענו.
החיילים, רובם אנשי מפקדה שלא ידעו כל כך להלחם, התחבאו. הצבתי אותם בפתחים עם רימונים כדי שיגנו על התעוז עד כמה שניתן.
אחרי שעה קלה ההפגזה נגמרה והם החלו לטפל במ"פ שלי, זאב. יותר מאוחר הגיע אמבולנס על קומנדקר ואסף אותנו.
ירדתי מהקומנדקר באזור המפקדה של חטיבה 14. הייתי בהלם. הסתובבתי לבד על הכביש, עד שעבר שם מישהו ושאל אותי מה אני עושה שם, ואסף אותי למפקדה בה היה המח״ט אמנון רשף.
הוא תחקר אותי על האירועים ודאג שיטפלו בי.

אחרי כמה ימים הוחזרתי לשטח והמשכתי להלחם עד סופה של המלחמה.

 כמה שנים אחרי המלחמה, בשנת 1975, נקראתי לרמטכ"ל, אז רב אלוף מוטה גור, והוא שהעניק לי את עיטור העוז על תפקודי במלחמה.
 
עיטור העוז שקיבל בני אברמוביץ מהרמטכ"ל, רב אלוף מרדכי מוטה גור


בני אברמוביץ, 62, מנהל מחלקת שירות ומידע – מרכז שירות 103 - במחוז דן של חברת החשמל
הוא עובד בחברת החשמל מאז שחרורו מצה"ל, במשך  39 שנים