‏הצגת רשומות עם תוויות רמטכ"ל. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות רמטכ"ל. הצג את כל הרשומות

יום ראשון, 4 במאי 2014

אלי גליקמן: "האירוע הזה הוא חלק ממני, הוא מלווה אותי תמיד"


מנכ"ל חברת החשמל, אל"מ במיל. אלי גליקמן, שירת כמפקד שייטת 13 של חיל הים החל משנת 1997. בעת כהונתו, אירע "אסון השייטת", במהלכו נהרגו 11 מלוחמי היחידה, ורופא מהכוח המחלץ.  הבוקר, לרגל יום הזיכרון, הוא התראיין לראשונה על האירוע הקשה בתוכניתו של ניב רסקין בגלי צה"ל, נכון להבוקר"


להאזנה לראיון המלא:




ניב רסקין: את השם אלי גליקמן אנחנו מכירים מתוקף תפקידו כמנכ"ל חברת החשמל. לא רבים יודעים שגליקמן, אלוף משנה במילואים, היה מפקד שייטת 13 והאיש שפיקד ביום שבו אירע מה שמוגדר כאסון השייטת.
חלפו למעלה מ- 16 שנים מאז, וגליקמן לא סיפר ולא דיבר על האירוע שבו נהרגו 12 לוחמים וטילטל את חיל הים, את צה"ל וגם אותו באופן אישי. לקראת יום הזיכרון אנחנו מביאים ראיון ראשון איתו בנושא הזה. שלום, בוקר טוב לך אלי גליקמן

אלי גליקמן: בוקר טוב

ניב רסקין: מטרת המבצע לא פורסמה עד היום, ולפיכך גם ההכנות שקדמו למבצע לא זכו ליותר מדי פרטים. נתחיל את הסיפור שלנו בליל ה- 4 עד ה- 5 בספטמבר 97, ליל המבצע. איך הלילה הזה מתחיל מבחינתך?

אלי גליקמן: למעשה, ירדנו מסטי"ל הפיקוד - אני  - לכלי שיט הפיקוד שלי ויחד איתי ירדו עוד כוח של 16 לוחמים בכלים נוספים. על הכוח היה לנוע כ- 3 ק"מ לעומק החוף, וזאת עד להגעה ליעד, לטובת ביצוע המשימה. זמן קצר לפני ההגעה ליעד הבחנתי במספר פיצוצים בעומק החוף.

ניב רסקין: אתה נמצא איפה בשלב הזה על ספינה מול האזור?

אלי גליקמן: אני נמצא על כלי שיט קטן סמוך מאוד לחוף.

ניב רסקין: ועד אז – עד רגע הפיצוץ בעצם הכל שקט הכל עובד?

אלי גליקמן: הכל שקט עובד כמתוכנן ואין דיווחים או הפרעות לביצוע המתוכנן.
הדבר הראשון שאני מבחין זה מספר פיצוצים בעומק החוף. וכיוון שהכל צריך להיות שקט והמבצע הזה אמור להיות חשאי, הראש מתחיל לעבוד ומתחיל להעריך האם זה קשור למבצע או האם זה בכלל סיפור אחר, שמדי פעם במבצעים היינו רואים פיצוצים כאלה ואחרים.
המצב מבחינתי החמיר, כיוון שלא הצלחתי ליצור קשר עם סגן אלוף קורקין – יוסי קורקין מפלג לוחמים ומפקד הכוח.

ניב רסקין: הוא היה האיש עם מכשיר הקשר? אתה מתחיל לקרוא לו בקשר?

אלי גליקמן: אני קורא לו בקשר  זה סימן רע. הערכתי שקורקין עסוק בלחימה ואינו פנוי לסקירת מצב על פי התרגולת.

ניב רסקין: כלומר באותו רגע, כשאתה נמצא בספינת הפיקוד, אני מניח שגם מעדכן את האנשים החשובים בקריה, אין לך תמונה – אין איזה מזל"ט באזור הזה משהו שמדווח לך און ליין שאתה יודע מה קורה.  אתה ניזון מה מהפיצוץ שאתה רואה ומהרעשים שאתה שומע...

אלי גליקמן: בדיוק כך אין לי שום שמץ של מושג מה קורה ולא העליתי על דעתי שהתמונה כפי שהיא תתבהר תהיה קשה והנוראה מכל.

ניב רסקין: אתה קורא לקורקין והוא לא עונה לך כמה זמן זה קורה?

אלי גליקמן: במשך כדקה וחצי שהן ארוכות כנצח. למרות שהתמונה לא הייתה ברורה לי כלל, אחרי בין כחמש לעשר שניות החלטתי להזניק מסוקי קרב וכוח חילוץ ואמרתי לעצמי את הדין וחשבון אתן אחר כך במפקדה במקרה שהזקנתי אותם לחינם.

ניב רסקין: תסביר לי את ההחלטה הזו, בעצם. מה גורם לך להגיע למסקנה הזו. זו הרי החלטה דרמטית שבעצם אומרת להכניס כוחות לתוך שטח לבנון, לסכן לחשוף – זו החלטה הרי של  שניות.

אלי גליקמן: החלטה דרמטית וזו החלטה שלמעשה מעבירה את המבצע ממבצע חשאי ושקט כפי שהיה מתוכנן למבצע רועש, ואני מעריך שזו שאלה של ניסיון והחלטות ושיקולים שאתה לוקח לעצמך בשניות של החלטה...

ניב רסקין: מה אומרים בזמן הזה בקו השני, כשאתה עם ההרמטכל ועם שר הביטחון שמחכים בבור למוצא פיך?

אלי גליקמן: ראשית, הרמטכ"ל ושר הבטחון לא היו בבור. זה מבצע חשאי יש רבים כאלה ולא בכולם הם נמצאים. אבל הייתי בקשר עם מפקד חיל הים והם לא ידעו מאיפה ואיך נפלתי עליהם. אבל למעשה העסק מתחיל לנוע כשאני נותן סקירת מצב ראשונית על מה שאני רואה. מה שהיה לי חשוב באותו זמן שכוחות החילוץ ומסוקי הקרב יגיעו כמה שיותר מהר לאזור. הערכתי גם שלוקח זמן עד שעוברים את גבול הלבנון ויהיה לי עוד זמן לעצור אם צריך ואין ספק שזה סימן לא טוב.

למעשה, לאחר כדקה וחצי , שזה זמן ארוך כנצח בזמן כזה, לא קורה כלום, אני מקדם את כוחות החילוץ ואחרי כדקה וחצי עונה לי הקשר, סער ישראלי, ונותן לי איזושהי סקירה ראשונית, ממנה אני מבין עדיין לא עד כמה המצב נורא עם כל הכוח, אבל אני מבין שיוסי קורקין נהרג.

מנקודה זו הפיקוד עובר ממבצע ומשימה חשאית לפקד על מבצע חילוץ נורא, למעשה באותו מבצע איבדנו 12 מלוחמי השייטת, כולל רופא מצטיין דרוזי ד"ר מאג'ד מאהר, שהצטרף לכוח החילוץ המוטס, ונהרג, מיד לאחר נחיתת מסוק החילוץ כדקה אחרי הנחיתה.

ניב רסקין: בזמן הזה יש לך בכלל את הרגע הזה שבו אתה תופס את הראש ואומר  איך לעזאזל המבצע הזה נכשל? איך נהרגו פה חיילים , או שאתה ככה מתפקד על אוטומט ועובר אוטומטית למבצע חילוץ ושם את הכל בצד?

אלי גליקמן: המבחן של מפקד למעשה   -  המבחן העיקרי – הוא כשהכל לא עובד כפי שמתוכנן. או כשיש בעיה. וזה המבחן האמיתי.

למעשה בזמן הזה אני מתעסק עם המבצע ועם החילוץ של האנשים , כשהתמונה הולכת ומחריפה. גם כשכוח החילוץ נוחת, אתה מבין מה קורה, ואחרי דקה נהרג גם הרופא, שאמור לסייע לפצועים שיש שם, מכוח של 16 איש למעשה 11 נהרגו, 5 פצועים, בדרגות חומרת פציעה שונות, ורק אחד –ה קשר – למעשה נשאר ללא פגע.

ניב רסקין: אז איך מחלצים בכלל אם אין מישהו שעומד על הרגליים, למעט אותו קשר?

אלי גליקמן: בעיה קשה ביותר. בוא נחשוב, הרי כולנו יודעים, שאלונקה סוחבים ארבעה לוחמים. וכוח בנוי על סכוי שיש פצוע אחד, שניים, אבל בשום מקרה או תגובה אתה לא מניח שמתוך כוח של 16 – 15 נפגעים, כולל 11 הרוגים.

למעשה זה מצב של כאוס, והיחידים למעשה שחילצו את הכוח זה כוח החילוץ, שהוא תפקד כנגד כל הסיכויים...

ניב רסקין: אני מניח שבשלב זה החיזבאללה כבר זיהה אתכם, וזו הייתה כנראה מלכודת ומחלצים תחת אש, כלומר זה לא חילוץ לאחר אירוע שמסתיים.

אלי גליקמן: עכשיו אתה מבודד את האירוע, למעשה כל חיל האוויר וכוחות נוספים, שאני לא אפרט, נחלצים לעזרה, מבודדים את האזור, ומתרכזים בחילוץ של האנשים. כשבוא נזכור, זה מבצע שבו היו פיצוצים של מטענים שהיו בכוח וגם הם הוסיפו לחומרה של הפגיעה באנשים, ולמעשה החילוץ עצמו גם אם הכל היה שקט, לא היה פשוט.

ניב רסקין: כמה זמן הוא נמשך?

אלי גליקמן: זה נמשך למשך מספר שעות, כאשר לפנות בוקר, לפני אור ראשון, ההחלטה שמתקבלת היא לפנות את כוח החילוץ ובהתייעצות עם אמנון ליפקין שחק ז"ל, הרמטכ"ל, למעשה ההחלטה היא שסיימנו את השלב המרכזי של החילוץ של הכוח, הגופות של הלוחמים והפצועים הועברו לשטח ישראל ולמעשה ההחלטה שמתקבלת  היא לפנות את כוח החילוץ.

באותו שלב, לא ידענו בדיוק לזהות כל לוחם ולוחם ואת הגופות במצב שהיה, ולמעשה רק עם הסיום של החילוץ והנחיתה בישראל, אנחנו מבינים, ופועלים מול המלחמה לפני אור ראשון, להוציא את כוח החילוץ מהאזור גם, וכוחות נוספים שהיו בקרבת החוף, ומתבררת התמונה שאיתמר איליה ז"ל, גופתו אינה איתנו, ולמעשה הוא נשאר בשטח.

ניב רסקין: תוך כמה שעות גם מתפרסמות התמונות של אנשי החיזבאללה שמתעללים באותה גופה בשטח, ואתה צריך למצוא את עצמך אחרי כל האירוע הדרמטי הזה, אחרי שהכל הולך לאבדון עם ההרוגים -  אנשים ששירתו לצידך, צריך ללכת לבית משפחת איליה ולספר להם...

אלי גליקמן: כן, נכון. זכור לי היטב, למעשה עוד ביום שישי כבר היו  הלוויות ראשונות, כלומר עברנו ממבצע חילוץ ללווי המשפחות. יום למחרת בבוקר, בשבת, זכור לי היטב הביקור בבית משפחת איליה בערד.

בביקור השתתפו גם הרמטכ"ל, רב אלוף אמנון ליפקין שחק זכרונו לברכה, ומפקד חיל הים, אלוף אלכס טל, אני זוכר את התמונה שבה אימו של איתמר ז"ל, עדנה, אישה חזקה ביותר, אצילה, קראה לי לחלון ביתם. החלון צופה לכיוון המדבר והיא שואלת אותי 'אתה רואה  - מה אתה רואה שם?' 'אתה רואה מה שאני רואה?'
ואני מתקשה להבחין פרט למדבר...

והיא מתעקשת: 'האם אתה רואה קבוצת עצים בירוק?' ואני משיב 'כן, אבל מאוד רחוק'. והיא שואלת אותי, 'האם אתה יודע מה המקום?' ואני משיב בשלילה. והיא מסבירה לי, ששם הוא בית הקברות הצבאי של ערד, והיא אומרת לי, 'לשם אני רוצה, שתבטיח לי, להביא את גופת בני, איתמר'.

ואני מבטיח שאעשה את כל אשר לאל ידי. הבטחה מאוד מאוד קשה. אירוע מאוד מאוד קשה ...

...לא עובר שבוע, בשבת בבוקר, כשבוע לאחר מכן, מוקדם מאוד לפנות בוקר, הטלפון מצלצל בביתי, על הקו אלוף פיקוד הצפון באותם ימים האלוף עמירם לוין. והוא אומר לי : גליקמן, הלילה הרגנו את בנו של מזכ"ל חיזבאללה, חסן נסראללה, והבאנו את גופת בנו לישראל. יש קצה חוט להחזיר את גופתו של איתמר איליה.

עברו כשמונה חודשים ארוכים, לאחר משא ומתן ארוך ומתיש, הוחזרה לישראל גופתו של איתמר איליה ז"ל.

ניב רסקין: הצלחת בעצם לקיים את בקשתה של אימו של איתמר...

תגיד אלי, הוקמו ועדות חקירה אחרי האירוע הזה, ונשמעה גם ביקורת על המבצע, ולמרותש התברר שבאמת האשמה לא בכם, שכנראה החיזבאללה חיכה לחיילים, כי הם עלו על איזושהי תשדורת של מזל"ט, היה רגע שבו אמרת לעצמך, אני עוזב, אני לוקח אחריות, או שהיה לך ברור שאתה חייב להישאר?

אלי גליקמן: השאלה היא שאלה קשה, למעשה הוקמו כמה ועדות חקירה.

אני ברמה האישית בוחן את עצמי כל הזמן. ראשית, בוועדות החקירה היחידה, השייטת הוכנה למבצע הזה כמו שצריך, ובסיכון מבצעי ומקצועי ואני כמובן שואל ובוחן את עצמי ואם הייתי מוצא החלטה אחת או שיקול לא נכון שאני למעשה ברמה המקצועית ובכל רמה אחרת לקחתי לא נכון, הייתי מניח את המפתחות .

בקיצור, אמרתי את הדברים, הנושא נבדק מספיק פעמים, גם אני בחנתי את עצמי מספקי פעמים וההחלטה שלי הייתה להמשיך. המשכתי עוד שנתיים כמפקד השייטת. והאתגר הרציני ביותר, מעבר לטיפול במשפחות, הוא להחזיר את השייטת לפעילות מבצעית. להגיע עוד פעם להצגת מבצעים בפני הרמטכ"ל, שר הביטחון, ראש הממשלה, כשהם רואים אותך, ברור ליש הם ישר חושבים על המבצע הזה, אבל ברור לי גם, שהתרופה הכי טובה ליחידה היא  חזרה לפעילות מבצעית, להחזיר את האמון והאמון חזר והשייטת, כפיש אנחנו רואים גם היום, עושה מבצעים רבים וחזרה לעצמה.

ניב רסקין: שאלה אחרונה ברשותך, חלפו 16 שנים מאז, אתה היום בתפקיד בכיר, כיהנת כבר בתפקידים עסקיים בכירים, קבלת החלטות בהמון המון רגעים חשובים בעולם העסקי – עד כמה האירוע הזה מלווה אותך עד היום? עד כמה אתה מתעורר איתו כל בוקר והולך לישון איתו בלילה?

אלי גליקמן: האירוע הזה הוא חלק ממני, הוא מלווה אותי תמיד. יש ימים יותר קשים, כמובן, כמו ימי האזכרות, ימי הזיכרון ואירועים אחרים, הקשר עם המשפחות והשאלה בכל יום אזכרה או יום זיכרון לאיזו משפחה אני הולך. כמובן שיש לי בלב לכל המשפחות ובכל יום. אני שומר על קשר עם המשפחות והשאלה הזו מלווה אותי יום יום.

ניב רסקין: אלוף משנה במילואים אלי גליקמן, כיום מנכ"ל חברת החשמל ומפקד שייטת 13 במהלך אסון השייטת ב- 97' תודה שדיברת איתנו.

אלי גליקמן: תודה רבה לך.
 











יום ראשון, 8 בספטמבר 2013

40 שנה למלחמת יום כיפור: "אני היחיד בטנק שנשאר לתפקד"

 במלחמת יום הכיפורים נפגע קשה הטנק בו היה בני אברמוביץ', כיום מנהל מחלקת שירות ומידע במחוז דן (מרכז שירות 103) של חברת החשמל. שניים מחבריו לטנק נהרגו, והמ"פ נפצע קשה בפניו והתעוור. אבל הוא המשיך לדהור עם הטנק, הציל את חייו של המ"פ ונלחם לבדו בחיילים מצרים רבים. על תפקודו במלחמה קיבל את עיטור העוז. זהו סיפורו בגוף ראשון

  
בני אברמוביץ, בעל עיטור העוז

לצבא התגייסתי קצת לאחר גיל 18, מיד לאחר שחזרתי מטיול בחו"ל.
שירתי 3 שנים בצבא. ולקראת סיום השירות, בגיל 21.5 החלה מלחמת יום הכיפורים.

אני שירתתי בחטיבה 401 – בגדוד 79 – חטיבה סדירה של שריון – טנקים מסוג פטון M60.
שתי חטיבות היו אותה עת בסיני – וערכו ביניהן תורנויות קו. אנחנו היינו באותה תקופה בתעוזים מאחור, וחטיבה 14 הייתה במעוזים – על סף התעלה.

האמת – לא ידענו שתהיה מלחמה. לקראת אותו סוף שבוע של ה-6 באוקטובר, התחלנו להרגיש שקורה משהו.
זה היה כמו השנה – יום הכיפורים חל בשבת ומיום חמישי ושישי התחלנו להרגיש שקורה משהו
ביום שישי התחילו לגייס מילואים.

בשבת, 6 באוקטובר, הוצאו הטנקים שלנו לפריסה בשטח – זאת כדי למנוע פגיעה בהם.

בשעה 14:00 בדיוק שמענו בומים מרחוק. לא הבנו במה מדובר. פתאום ראינו מטוסים בשמים שבאו להפציץ את רפידים – שם היה בסיס חיל האוויר. מיד הגיעו גם מטוסי חיל האוויר והתנהל ביניהם קרב אוויר.
גם אז, עדיין הרבה אנשים לא הפנימו שהחלה מלחמה.
אני זוכר שהקמ"ן שלנו אמר אז: "זה סך הכל תרגיל. אלו לא מטוסים מצריים אלא מטוסים שלנו שעורכים תרגיל..."
 
בני אברמוביץ כיום

בומים לא שמענו עוד

יצאנו עם הטנקים שלנו על הכביש לכיוון התעלה.
אני הייתי בטנק השני – של הסמ"פ. הסמ"פ היה בחופשה, ובטנק הראשון בשיירה -  של המ"פ הייתה תקלה. אז המ"פ עבר לטנק שלי. התחלנו לנוע לעבר התעלה.
במרחק של כ-2 קילומטר מהתעלה אני זוכר שראיתי מראה סוריאליסטי: השמש שוקעת וברקע נראו תמרות עשן...
הבנו כבר שיש חילופי אש בין הכוחות. אבל בומים לא שמענו עוד.
החשיכה החלה יורדת על האזור. אנחנו המשכנו לנוע לעבר התעלה. המטרה שלנו הייתה לבוא לעזרת המעוזים, כי הבנו שהמצרים כבר חצו את התעלה ונכנסו למעוזים שלנו.

גם בעת הזו, בתודעה שלנו, השריונאים, היה ברור שמדובר במלחמת שריון – עולים על רמפות ויורים לעבר התעלה. בזה כבר הוכחנו את עצמנו. לא תארנו לעצמנו שאנחנו נצטרך להלחם נגד חיילי רגלים קרובים...

בדרך נתקלנו בחוליית משגרי סאגרים – "ציידי טנקים" מצרים. תוך כדי תנועה חטפנו 2 טילי סאגר לתוך הטנק.
הטיל הראשון הרג את הקשר ואת התותחן בצוות שלי.
נשארנו שניים – אני והמ"פ שלי – זאב פרל, לימים ראש עיריית צפת.
הטיל השני שנחת עלינו פגע קשות במ"פ שלי  – הוא נפצע בפניו ואיבד את הראייה.
מאותו הרגע אני היחיד שנשארתי לתפקד.
בקשר לא שמענו יותר כלום – הקשר עם כל הפלוגה שלנו נותק.

הייתי הטנק הראשון שהגיע לתעלה

המ"פ הפצוע הורה לי אז: "בני, בוא נברח מפה, אנחנו בסכנה".
אני החלטתי להמשיך בתנועה, ותוך כדי כך הבחנתי דרך הפריסקופ שהזחל שלי מתחיל לעלות באש. האצתי והחולות שמסביב הצליחו לכבות את האש.
לא ראיתי לאן אני נוסע, דהרתי קדימה, ולפתע הרגשתי שאנו במדרון. עצרתי ויצאתי מהטנק. רק אז גיליתי שלמעשה אני בתעלה עצמה.

הייתי הטנק הראשון שהגיע לתעלה!

השקט שם היה מוחלט. המצרים היו מאחורי – חצו את התעלה לעבר המעוזים ולמעשה הייתי הטנק הישראלי היחיד בעורף האויב.

סובבתי את הטנק, עליתי לרמפה, וכשהראש שלי מחוץ לטנק ניווטתי אותו לעבר המעוז הקרוב – "חזיון" שכבר נכבש על ידי המצרים. אלו כיתרו את המעוז על חייליו מבחוץ.

אני דהרתי לעבר המעוז, נכנסתי פנימה בדהרה וחטפתי RPG שנורה לטנק. למזלי המצרים החטיאו את המטרה ופגעו בתותח מעלי.
ההבזק של הבזוקה שנורתה עלינו עיוורה אותי למשך כ- 20 שניות... לא ראיתי כלום...

ירדתי חזרה וסגרתי מעללי את מדף הנהג. הבנתי שאני כלוא בין המצרים שצרו על המעוז.
הייתי בהלם. המשכתי ללעוס את המסטיק שהיה בפה שלי כל אותה עת. לא שמתי לב אפילו ששעות אני לועס את אותו המסטיק. 
עם כל ההלם בו הייתי שרוי, תפקדתי. גיליתי שאני מתפקד מצוין בתנאי הלחץ האלה – עובדה שמעולם לא ידעתי ולא הכרתי בעצמי...

ראיתי את פניהם המבוהלות

כשאני בתוך הטנק עם המ"פ הפצוע, שמעתי קולות בערבית סביב הטנק. הם היו בטוחים שפגעו בי והם התכוננו לטפס על הטנק ולהשתלט עליו.
התחלתי לטלטל את הטנק ימינה ומשאלה וניערתי אותם מעליו.
הם היו בהלם – היו בטוחים שאיש אינו חי עוד בטנק וכשהוא החל מטלטל בעוצמה ומעיף אותם מעליו הם חטפו שוק.
שמעתי מתוך הטנק את הצעקות...

הסתכלתי דרך הפריסקופ ודהרתי עם הטנק. ראיתי מולי המון חיילים מצרים שהופתעו מתנועתו המהירה של הטנק שדהר לעברם ודרס אותם למוות. ראיתי את פניהם המבוהלות...

התחלתי לדהור צפונה.
כשהבנתי שאני דוהר לבד, פתחתי את מדף הנהג והבטתי החוצה. אחרי 3-4 ק"מ של דהרה ראיתי טנק מצד ימין של הדרך. לא הכרתי את סוג הטנק הזה. בדיעבד הבנתי שהיה מדובר בטנק מצרי.
חלפתי על פניו והמשכתי...
הטנק ירה בי אבל פיספס. שמעתי את הבום של הפגז שנורה עלי אבל המשכתי לדהור.

בגזרה הצפונית של התעלה שקעתי עם הטנק בתוך ביצה.

 כשנתקעתי בביצה יצאתי החוצה לראות איפה אני נמצא. היינו לבד בשטח.
הוצאתי את המ"פ הפצוע, לקחתי את הנשק האישי שלי, מפה, ואת אקדחו של המ״פ והתחלנו לצעוד כשאני תומך בו.
כל הדרך הוא חזר ואמר לי "תשאיר אותי פה למות. לך ותשאיר אותי". אבל היה לי ברור שאני לא משאיר אותו שם. גם לא נתתי לו לישון. כל הדרך דיברתי איתו – ולמעשה, בדיעבד, זה מה שהציל את חייו...

לא ידעתי לאן אני הולך. לפתע ראיתי מטוס ישראלי חג מעלינו. המצרים ירו עליו טילים והוא עשה סיבוב וחזר מזרחה לעבר ישראל. כך הבנתי את הכיוון והתחלתי ללכת לכיוון אליו טס המטוס...

הלכנו בחשיכה. לא ידעתי איפה אני נמצא. הוצאתי מים מהמימייה והרטבתי למ"פ את הפנים ואת השפתיים כדי שלא יתייבש. תמכתי בו לאורך כל הדרך. ככה הלכנו מספר שעות ונחנו על דיונה עד סמוך לזריחה.

לקראת זריחה התחלנו לצעוד שוב. בהמשך ראינו מחנה צה״לי. לא ידענו אם המחנה נכבש על ידי המצרים או שהוא עדיין בשליטתנו. גם החיילים,  שהיו שם אותה עת, לא ידעו אם אנחנו חיילים מצרים או ישראליים והחלו יורים עלינו.
הלכנו לעברם והחלטנו – שגם אם מדובר במצרים – עדיף כבר ליפול בשבי...
התקדמנו לעברם והם ירו עלינו. נופפתי במפה – הם, שהיו חיילי נח"ל,  הבינו כי מדובר בחיילים ישראליים ויצאו לעברנו ואספו אותנו פנימה אל תוך התעוז.

הייתי בהלם

אחרי זמן קצר החלה הפגזה כבדה על התעוז אליו הגענו.
החיילים, רובם אנשי מפקדה שלא ידעו כל כך להלחם, התחבאו. הצבתי אותם בפתחים עם רימונים כדי שיגנו על התעוז עד כמה שניתן.
אחרי שעה קלה ההפגזה נגמרה והם החלו לטפל במ"פ שלי, זאב. יותר מאוחר הגיע אמבולנס על קומנדקר ואסף אותנו.
ירדתי מהקומנדקר באזור המפקדה של חטיבה 14. הייתי בהלם. הסתובבתי לבד על הכביש, עד שעבר שם מישהו ושאל אותי מה אני עושה שם, ואסף אותי למפקדה בה היה המח״ט אמנון רשף.
הוא תחקר אותי על האירועים ודאג שיטפלו בי.

אחרי כמה ימים הוחזרתי לשטח והמשכתי להלחם עד סופה של המלחמה.

 כמה שנים אחרי המלחמה, בשנת 1975, נקראתי לרמטכ"ל, אז רב אלוף מוטה גור, והוא שהעניק לי את עיטור העוז על תפקודי במלחמה.
 
עיטור העוז שקיבל בני אברמוביץ מהרמטכ"ל, רב אלוף מרדכי מוטה גור


בני אברמוביץ, 62, מנהל מחלקת שירות ומידע – מרכז שירות 103 - במחוז דן של חברת החשמל
הוא עובד בחברת החשמל מאז שחרורו מצה"ל, במשך  39 שנים