אבא שלי בנה את מנורת הכנסת

כמומחה ליציקת ברזל, אביו של שמעיה לוי היה שותף פעיל לבנייתה של המנורה הממוקמת בצמוד למשכן כנסת ישראל. אחרי בנייתה הוא יצר חנוכיות המייצגות את עם ישראל לפני השואה וכאלה המייצגות את עם ישראל בתקומתו

שמעיה לוי

החנוכיות של סבא - הימנית מייצגת את עם ישראל לפני השואה והשמאלית - את עם ישראל בארצו

אבי, אהרון לוי ז"ל, היה ניצול שואה.

הוא גדל בבית דתי, ולאחר השואה ובעקבותיה, הפך להיות אתאיסט מושלם – כזה שאינו מאמין עוד.

במקצועו הוא היה מומחה ליציקת ברזל.

בשנת 1950, כשנה וחצי לאחר הכרזת העצמאות של מדינת ישראל, פנה הלורד אדווין סמואל, בנו של הרברט סמואל, שהיה הנציב העליון הבריטי הראשון של ארץ ישראל, לבנו אלקן, וביקש ממנו ליצור פסל ברונזה בצורת מנורה, כדי להעניקה כשי למדינת ישראל הצעירה.

מטרת השי הייתה "לבטא את הערצת הפרלמנט הבריטי ואת ידידותו החמה הנמשכת למדינת ישראל החדשה, לממשלתה, לעמה, ומעל לכול – לכנסת שלה.

אלקן, שהיה אמן ידוע באנגליה, ובעל ניסיון עשיר בעבודה בברונזה, השקיע שש שנים מחייו ביצירת המנורה, בעיקר בתחום העיוני, שכן ביקש ליצור מנורה ייחודית, שתספר את תולדות עם ישראל במשך אלפי שנות היסטוריה.

מתוך וויקיפדיה

לצורך העבודה הוא פנה לאבי, שהיה מומחה ליציקת ברזל, והוא היה שותף פעיל לבנייתה של המנורה, הממוקמת כיום לצד משכן כנסת ישראל.

המנורה היוותה מאוחר יותר השראה ליצירת שתי חנוכיות שיצר אבי (בתמונה)- האחת (הימנית) מאפיינת את עם ישראל לפני מלחמת העולם השנייה ואחרת – המגלמת בחובה את תקומתו של עם ישראל בארץ ישראל – על החדשנות, היצירתיות והתעוזה שמאפיינת אותו.

המנורה ליד משכן הכנסת. אבא היה שותף לבנייתה

  

שמעיה לוי הוא סגן מנהל אגף אספקה ואחסנה, בחטיבת ארגון, לוגיסטיקה, בטחון ומלח

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של חברת החשמל

חנוכיית העגלות של סבא

 רמי נמרודי לא הכיר את סבו וסבתו. כל שנשאר מהמשפחה שנספתה בשואה ומהסב שנהרג בשריפה במפעל העגלות שלו – היא חנוכיה בנויה מרגלי עגלות שהרכיב הסב במו ידיו.

רמי נמרודי

 

החנוכיה של סבא

סבי וסבתי עלו ארצה מסלוניקי שביוון עם עליית הנאצים בשנות השלושים.

הם היו זוג כבר ביוון והתחתנו על האנייה בדרכם לארץ ישראל. בישראל הם התיישבו, כמו כל היוונים, בשכונת פלורנטין בתל-אביב.

לאט לאט בארץ, הם החלו לבנות חיים משותפים, על אף שלא דיברו את השפה, וידעו רק יוונית ולאדינו.

למשפחת סבי היה עסק של עגלות ילדים בחו"ל ובתל אביב הוא הקים מפעל עגלות דומה.

למרבה הצער- בשנת 1943, כשיהודי יוון הובלו למישרפות באוושוויץ, אירעה גם שריפה במפעל העגלות של סבא, והוא נהרג בשריפה כאשר נחלץ להציל מספר אנשים מן המפעל.

סבתי נותרה עם שני ילדים - אמי ואחיה הגדול, והם גרו בחוסר כל בצריף קטן, שנהרס אף הוא בשנת 1948, בהפצצה של מטוס מצרי על תל אביב.

בהיותם חסרי בית, נשלחו אמי ואחיה לבית יתומים.  

כל שנותר לאמי כמזכרת מאביה, הייתה חנוכייה שבנה בעצמו מרגלי העגלות שהרכיב במפעל. על החנוכייה הזו שומרת אמי כל השנים ועד היום מכל משמר.

תחתית החנוכיה עם הכיתוב שחרט עליה הסבא

סבתי נפטרה צעירה אף היא בגיל 52, ואני לא זכיתי להכיר אותה, כמו גם את סבי.  בטיול השורשים שערכנו לסלוניקי, עיר מגוריהם ביוון, גיליתי קברים שעליהם מופיע שם משפחתו של סבי, מטרסו, אך לא יכולתי לדעת, ולא כל כך היה גםפ את מי לשאול - אם אכן אלו קרובי המשפחה שלי-שלהם.

בימים אלה, מלאו 70 שנים לפטירתו של סבי. ידעתי שהוא נקבר בבית העלמין בנחלת יצחק. אחרי מאמצים הצלחתי לאתר הקבר, ערכתי לו אזכרה וסגרתי מעגל של זיכרון משפחתי.

רמי נמרודי הוא עובד מחלקת תכנון מחוז הדרום של חברת החשמל

 

רמי נמרודי. ליד הקבר של סבא

 (רוב המשפחה נספו בשואה. סבו של נמרודי מנגן בבוזוקי (בצד שמאל

הצטרפו לעמוד חברת החשמל בפייסבוק

"אני עומדת כאן - כאנדרטה מהלכת"

הוריה של חני רוט עברו את השואה במחנות השמדה אך ניצלו. לאחרונה נסעה חני לפולין, במסגרת המשלחות שמארגנת חברת החשמל. "במסע זה לפולין סגרתי מעגל" היא מספרת. עדות

חני רוט

בת לניצולי שואה, עובדת חברת החשמל

חני רוט במחנה ההשמדה באוושוויץ, במסגרת משלחת חברת החשמל 

"אני גאה שהייתי חלק ממשלחת שייצגה את חברת החשמל ,עמדתי באושוויץ ליד המטבח בו עבדה אמי עם חברי המשלחת ואקרא בפניכם את שקראתי שם בדמעות והתרגשות.

"אני עומדת כאן נרגשת כבת לשני הורים, ניצולי שואה ז"ל רואה עצמי כסוג של אנדרטה מהלכת על שניים, המייצגת את ניצחון הישרדות הורי  מזוועות השואה , ששרדו את מכונת ההשמדה הנאצית והקימו משפחה.

לאחר ירידת אמי וסבתי  מקרון רכבת המסע  במחנה אושוויץ-בירקנאו , קצין במדים שלאחר מכן התברר כי הוא מנגלה הנורא סימן בידו לעברן וציווה עליהן להצטרף לקבוצה שנועדה לחיים, סבתי הלן שנזכרה כי שכחה בקרון הרכבת את צנצנת הריבה שאמי כה אהבה ,שמטה את האחיזה מידה ורצה לכיוון קרון הרכבת שממנה ירדה,  כששבה ציווה בידו מנגלה כי תצטרף לקבוצה שנידונה למוות בתאי הגזים,  זו למעשה הייתה הפעם האחרונה שאמי ראתה את אמה.

אמי נותרה לבדה יתומה בת 16 ללא משפחה ושרדה בקושי רב ובסבל גופני ונפשי את זוועות השואה.

אבי יעקוב-ג'קו איבד את אביו בשואה, עונה קשות בידי הנאצים הצליח לשרוד בזכות מקצוע החשמל אותו למד ביוון והועסק כחשמלאי במחנה.

לימים עלו הורי לארץ-ג'קו סידס היווני ופירי הצ'כית והקימו בית בישראל ,גידלו שלושה ילדים .

לפני שנים השתתפו הורי במסע מתועד לאושוויץ - בירקנאו עם קבוצת יוונים ששרדו את השואה ושם מצא אבי את הדרגש שישן עליו בתקופת שהותו במחנה ושמו של אבי חרוט עליו.

זה היה רגע בו נפרץ הסכר ואבי החל לספר מעט על זוועות שעבר בתקופת השואה.

אני יתומה משני הורי ולא שוכחת לרגע, שהשורשים שלי נובעים מתוך השואה. חשוב לי לחזור  בליווי חברים לעבודה, במשלחת חברת החשמל, חברה בה עבד גם  אבי.

במסע זה לפולין סגרתי מעגל.

לאחר עלייתו ארצה המשיך אבי את עיסוקו כחשמלאי ועבד בחברת החשמל במחוז דן 35 שנה ותפקידו האחרון היה מנהל עבודה בכיר במחלקת ביצוע רשת .

אבי היה מאוד גאה לעבוד בחברת החשמל במדינת ישראל.

כבת לפליטי שואה ששרדו וכדור שני של עובדי החברה, התייצבתי במחנה אושוויץ-בירקנאו ובאותו יום ביקשתי להעביר מסר להורי שאינם בחיים, שעמדתי במקום בו השמידו את משפחתם, אך לא אותם!

אני חשה כי אני וחבריי מהווים תשובה לזוועה שארעה בשואה ולאמר:  לא עוד! "

תמונת הוריה של חני רוט במחנה ההשמדה באוושויץ

הביתנים בהם הייתה ועבדה אימה של חני רוט באוושוויץ

הביתנים בהם הייתה ועבדה אימה של חני רוט באוושוויץ