יום שלישי, 19 בנובמבר 2013

חנוכיית הפגזים ממלחמת ההתשה


במהלך מתחמת ההתשה, אי שם במדבר סיני, תחת אש פגזים וסכנת חיים, בנה חנן צור, אז חייל בגדוד תותחנים, חנוכייה מרסיסי הפגזים שנחתו עליו ועל חבריו. מאז אותו ערב חנוכה בסיני הוא ממשיך ומדליק את החנוכייה הקדושה הזו, שמסמלת עבורו את עמידתו האיתנה של עם ישראל

חנן צור

חנן צור וחנוכיית רסיסי הפגזים


במהלך שנות מלחמת ההתשה, שרתי כחייל בשירות סדיר - כאיש טכני המסופח לגדוד 402 מהולל של התותחנים.

בתחילת שירותי ירד הגדוד לסיני ופרש כוחותיו לאורך תעלת סואץ – בכל פעם באזור אחר של התעלה. כך במהלך שלוש שנות שירותי שם.

באותן שנים נפלו עשרות רבות של פגזים בקרבתנו. את רסיסי הפגזים שנותרו בשטח אספתי.

כאחד שאוהב מאוד את חגי ישראל, לקראת אחד מחגי החנוכה שעמדנו לחגוג בשטח, עלה במוחי הרעיון ליצור מהרסיסים שאספתי חנוכייה, שתשמש אותנו אי שם בחולות סיני, הרחק מהבית, בגעגועים אמיתיים לחג החנוכה המתקרב ובא.

אני זוכר את אותם ימים שלפני ערב חג החנוכה, תחת מטחי פגזים, החלטנו אז שלא לוותר על הדלקת נר חנוכה.

למרות הכל, עם השיגעון שלי לחגוג את החג, הכנתי משאריות הרסיסים של הפגזים את החנוכייה. נרות הבאתי מראש מהבית. סופגניות זכינו לקבל אז מאנשים יקרים של הוועד למען החייל, שפקדו אותנו בשטח.

ואז, בערב החג, תחת אש, ותחת סיכון אמיתי, שנצטרך לדלג לעמדה אחרת באזור, התקבצנו כמה לוחמים שיכולים היו להגיע לאירוע, והדלקנו בגאון, תוך שירת שירי חנוכה, את החנוכייה הזו.

מאז ועד היום חנוכיית הפגזים של מלחמת ההתשה מלווה אותי, ואני שומר עליה כמזכרת קדושה.

החנוכייה הזו מגלמת עבורי המון זיכרונות, ואולי אף מעלה על נס את המשך עמידתנו האיתנה ויכולת ההישרדות של העם כולו.



חנן צור הוא עובד ארכיון חברת החשמל, בניין רוטנברג, תחנת הכוח חיפה של חברת החשמל

חנוכייה – זכר לתיקון ההוא


בשנות ה-80 עסקו בתחנת הכוח אשכול בתיקון מחמם מי הזנה. משאריות הנחושת יצרו העובדים חנוכייה עליה גדלים כבר שלושה דורות במשפחת צשלה

 נחמיה צשלה



נחמיה צשלה, עם נכדתו אל מול נרות החנוכיה



בשנת 1980 עסקנו בתיקון פיצוץ מחמם מי הזנה בתחנת הכוח אשכול א'.

משאריות הנחושת שנשארה  מהכנת האטם לתיקון פיצוץ במחמם מי הזנה- לחץ גבוה עבור דלת המחמם  - הכנו את הבסיס לחנוכייה – חתיכה אחת של נחושת מכופפת ללא ריתוכים כלל.

בסיסי הנרות בחנוכייה הוכנו ממעברים, המשמשים לחיבורי צנרת גז, שעברו חריטה ועיצוב.

הכל הכל נעשה בעבודת יד – הכל משאריות ומחומרים ממוחזרים.

בחזית החנוכייה מופיעה האות ש' המסמלת את שם האלוהים ,ומסמלת  את המילה שדי  - שומר דלתות ישראל.

החנוכייה משמת בביתנו מאז ועד היום.

מגיל צעיר, ולאורך השנים גדלו ילדי על הדלקת החנוכייה הזו והיו מברכים ושרים אל מול נרותיה את שירי חג החנוכה.

כעת גם נכדי הצטרפו וממשיכים באותה מסורת.





נחמיה צשלה הוא עובד תחנת הכוח אשכול, חטיבת הייצור והאנרגיה, חברת החשמל










אבא שלי בנה את מנורת הכנסת


כמומחה ליציקת ברזל, אביו של שמעיה לוי היה שותף פעיל לבנייתה של המנורה הממוקמת בצמוד למשכן כנסת ישראל. אחרי בנייתה הוא יצר חנוכיות המייצגות את עם ישראל לפני השואה וכאלה המייצגות את עם ישראל בתקומתו


שמעיה לוי

החנוכיות של סבא - הימנית מייצגת את עם ישראל לפני השואה והשמאלית - את עם ישראל בארצו


אבי, אהרון לוי ז"ל, היה ניצול שואה.

הוא גדל בבית דתי, ולאחר השואה ובעקבותיה, הפך להיות אתאיסט מושלם – כזה שאינו מאמין עוד.

במקצועו הוא היה מומחה ליציקת ברזל.

בשנת 1950, כשנה וחצי לאחר הכרזת העצמאות של מדינת ישראל, פנה הלורד אדווין סמואל, בנו של הרברט סמואל, שהיה הנציב העליון הבריטי הראשון של ארץ ישראל, לבנו אלקן, וביקש ממנו ליצור פסל ברונזה בצורת מנורה, כדי להעניקה כשי למדינת ישראל הצעירה.

מטרת השי הייתה "לבטא את הערצת הפרלמנט הבריטי ואת ידידותו החמה הנמשכת למדינת ישראל החדשה, לממשלתה, לעמה, ומעל לכול – לכנסת שלה.

אלקן, שהיה אמן ידוע באנגליה, ובעל ניסיון עשיר בעבודה בברונזה, השקיע שש שנים מחייו ביצירת המנורה, בעיקר בתחום העיוני, שכן ביקש ליצור מנורה ייחודית, שתספר את תולדות עם ישראל במשך אלפי שנות היסטוריה.

לצורך העבודה הוא פנה לאבי, שהיה מומחה ליציקת ברזל, והוא היה שותף פעיל לבנייתה של המנורה, הממוקמת כיום לצד משכן כנסת ישראל.

המנורה היוותה מאוחר יותר השראה ליצירת שתי חנוכיות שיצר אבי (בתמונה)- האחת (הימנית) מאפיינת את עם ישראל לפני מלחמת העולם השנייה ואחרת – המגלמת בחובה את תקומתו של עם ישראל בארץ ישראל – על החדשנות, היצירתיות והתעוזה שמאפיינת אותו.

המנורה ליד משכן הכנסת. אבא היה שותף לבנייתה

  
שמעיה לוי הוא סגן מנהל אגף אספקה ואחסנה, בחטיבת ארגון, לוגיסטיקה, בטחון ומלח



חנוכיית המבחנות של האמן יוסי לוגסי

יוסי לוגסי הוא אמן פסיפס ידוע בארץ ובעולם. ביתו משמש מוזיאון ומוקד לעלייה לרגל לחובבי אמנות. לכבוד אחת הקבוצות שהגיעו בחג החנוכה - קבוצה של רופאים ואחיות - הוא יצר חנוכיית אבן ייחודית עם מבחנות כקנים

יפה לוגסי


חנוכיית המבחנות של יוסי לוגסי


ביתנו הוא מוזיאון לפסיפס שיצר בעלי, האמן יוסי לוגסי. "בית הפסיפס" הוא נקרא, והוא ממוקם ביפו.

אל הבית, המעוטר כולו פסיפסים שיצר בעלי, מגיעים בכל יום קבוצות מהארץ ומהעולם  כדי לחזות ביצירות הייחודיות, הכוללות בין היתר דמויות של אישים מפורסמים מהארץ ומהעולם - כולן כולן עשויות עבודות פסיפס מורכבות מחלקים קטנטננים - עבודת אמנות של שנים.

באחד מהביקורים, שנערכו בחג החנוכה, עמדו להגיע לביתנו קבוצת רופאים ואחיות מהצפון. הם ביקשו, במסגרת הביקור, להדליק אצלנו בבית נר ראשון של חנוכה.

לכבוד האורחים, יצר בעלי, יוסי, חנוכיה מאבן עתיקה שהוא מצא וכקנים לחנוכיה הוא שילב בה מבחנות  - כחלק מתחום עיסוקם של אורחינו, עובדי בית החולים.

בחנוכיה הזו הדלקנו את נר החנוכה ומאז אנחנו משתמשים בה באו]פן קבוע להדלקת נרות בכל חג חנוכה.

האמן יוסי לוגסי עם חנוכיית המבחנות שיצר

בית הפסיפס של האמן יוסי לוגסי ביפו



יפה לוגסי עובדת במחלקת המונים, באגף השיווק - חטיבת הלקוחות של חברת החשמל



חנוכיית העגלות של סבא


 רמי נמרודי לא הכיר את סבו וסבתו. כל שנשאר מהמשפחה שנספתה בשואה ומהסב שנהרג בשריפה במפעל העגלות שלו – היא חנוכיה בנויה מרגלי עגלות שהרכיב הסב במו ידיו.

רמי נמרודי
 
החנוכיה של סבא


סבי וסבתי עלו ארצה מסלוניקי שביוון עם עליית הנאצים בשנות השלושים.

הם היו זוג כבר ביוון והתחתנו על האנייה בדרכם לארץ ישראל. בישראל הם התיישבו, כמו כל היוונים, בשכונת פלורנטין בתל-אביב.

לאט לאט בארץ, הם החלו לבנות חיים משותפים, על אף שלא דיברו את השפה, וידעו רק יוונית ולאדינו.

למשפחת סבי היה עסק של עגלות ילדים בחו"ל ובתל אביב הוא הקים מפעל עגלות דומה.

למרבה הצער- בשנת 1943, כשיהודי יוון הובלו למישרפות באוושוויץ, אירעה גם שריפה במפעל העגלות של סבא, והוא נהרג בשריפה כאשר נחלץ להציל מספר אנשים מן המפעל.

סבתי נותרה עם שני ילדים - אמי ואחיה הגדול, והם גרו בחוסר כל בצריף קטן, שנהרס אף הוא בשנת 1948, בהפצצה של מטוס מצרי על תל אביב.

בהיותם חסרי בית, נשלחו אמי ואחיה לבית יתומים.  

כל שנותר לאמי כמזכרת מאביה, הייתה חנוכייה שבנה בעצמו מרגלי העגלות שהרכיב במפעל. על החנוכייה הזו שומרת אמי כל השנים ועד היום מכל משמר.

תחתית החנוכיה עם הכיתוב שחרט עליה הסבא


סבתי נפטרה צעירה אף היא בגיל 52, ואני לא זכיתי להכיר אותה, כמו גם את סבי.  בטיול השורשים שערכנו לסלוניקי, עיר מגוריהם ביוון, גיליתי קברים שעליהם מופיע שם משפחתו של סבי, מטרסו, אך לא יכולתי לדעת, ולא כל כך היה גםפ את מי לשאול - אם אכן אלו קרובי המשפחה שלי-שלהם.

בימים אלה, מלאו 70 שנים לפטירתו של סבי. ידעתי שהוא נקבר בבית העלמין בנחלת יצחק. אחרי מאמצים הצלחתי לאתר הקבר, ערכתי לו אזכרה וסגרתי מעגל של זיכרון משפחתי.

רמי נמרודי הוא עובד מחלקת תכנון מחוז הדרום של חברת החשמל

 
רמי נמרודי. ליד הקבר של סבא
 (רוב המשפחה נספו בשואה. סבו של נמרודי מנגן בבוזוקי (בצד שמאל